מרביתנו מעדיפים להתעלם מחתולי הרחוב, שאין ספק שהם האוכלוסיה השניה בגודלה בישראל. המספרים נעים בין 2-5 מליון. הפער גדול מאד, ומעולם לא נבדקו המספרים באופן רישמי, אבל ניתן גם לראות אותם בכל מקום, קטנטנים וגדולים ובדרך כלל נראים במצב מצוקה בינוני עד חמור.
הבעיה הגדולה ביותר היא שאין פיתרון הוגן והומני לבעיה.
מדוע בעיה? משום שהם רגישים, חכמים ובמיוחד יכולים לרגש אותנו. כמובן יהיה מי שיקום ויצעק את צעקתם של כל בעלי החיים, ואני שותף מלא לאותם אלה שחושבים שהיחס לבעלי החיים הוא רע ומבזה אותנו במידה שאנחנו מבזים אותם. אני מבטיח פרק נפרד לעוולות מפגרות ומטומטמות שמציגות אותנו כחדלי אישים מהמדרגה הנמוכה ביותר.
רוצים דוגמא? בבקשה, אופנאי צמרת מגדל שועלים על מנת שיכרתו את הזנבות שלהם כשהשועלים יגיעו לפירקם, ויהפכו את הזנבות למחזיקי מפתחות!!!
בחזרה לחברים ולשותפים שלנו.
במצב הראשון המזון נזרק במרחק ביטחון. הגדול והקטן שניהם מפחדים. הגדול (להלן האיש), מעדיף את הריחוק והקטן (להלן החתול), נעלב, הוא רוצה אבל מפחד ויודע שלא כדאי לו להתקרב, משום שהוא יודע שיש סיכוי למשהו כואב או שורף. הוא רוצה אבל זה לא מגיע. בשלב זה יש יבבות קטנות, שמעידות על מצוקה. כדאי תמיד לבדוק היטב מה קורה כאשר נשמעות היבבות הקטנות והרצופות. ללא כל צל של ספק הן מסמנות מצוקה פיזית או נפשית.
הבכי הקצר לסרוגין והקולני ברוב המקרים מעיד על מצוקה, הגדול והרגיש יתחיל להתקדם לאט, הקטן ממתין. עכשיו מתחיל מאבק מנטלי: איך הגדול מנסה לכבוש את אמונו של הקטן, והקטן עדיין לא מאמין. אני מאמין שאנרגיות טובות ישנו את התמונה בזמן קצר, ואמון יתחיל להבנות.
כשיבנה האמון הקטן ישאר בסביבה והגדול ירגיש תחושה שמשהו טוב קורה.
תהנו מהטוב שאתם נותנים וגם מקבלים.
זו ההתחלה בלבד. המשך יבוא
